מועצות אזרחים: המקום ה-5 בתחרות הרעיונות

מאת: חן צבי

כולנו מרגישים שהמערכת הדמוקרטית במתכונתה הנוכחית לא עומדת בהבטחותיה. אני מציע מערכת קבלת החלטות המאתגרת את זו הנוכחית: מועצות אזרחים. מועצות אלו מוכיחות שוב ושוב שניתן להתמודד בהצלחה עם מחלוקות בין אנשים שנדמות בלתי פתירות.


ההפגנה מול מעון ראש הממשלה בירושלים, בסוף השבועקרדיט: תומר אפלבאום


אנחנו מתמודדים היום עם נושאים מורכבים ומקטבים מתמיד. בין אם זה משבר הקורונה, משבר האקלים, המדיניות הכלכלית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הפילוג בין ימין לשמאל, ברור לכולנו שמערכת קבלת ההחלטות שלנו אינה מצליחה להתמודד עם המצב. ההבטחה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לפיה כאשר העם יבחר את נציגיו - הם ייצגו נאמנה את צרכי הציבור וישתפו פעולה ביניהם כדי להגיע לטוב המשותף - אינה מתקיימת. הסיבה לכך היא גם מערכתית, ובמידה רבה לא תלויה באינדיווידואלים המשתתפים בתהליך.


כיצד זה קורה? קודם כל, בשיטה הנוכחית הפוליטיקאים מנותקים מצרכי הציבור ואינם מייצגים אותו. רובם אינם חווים את אתגרי היום-יום של מרבית העם, כגון תחבורה ציבורית מקרטעת או קושי לשלם שכר דירה. בנוסף, חברי כנסת אינם מייצגים את המגוון באוכלוסייה. למשל: רק 13% מהם מתחת לגיל 40, ובאף כנסת בתולדות המדינה לא היה ייצוג נשי של יותר מ-29%.


שנית, המערכת הפוליטית של ימינו היא יריבותית במהותה והפכה את הפוליטיקה לזירת ניגוח שמדכאת שיתוף פעולה. המערכת בנויה על מנצחים ומפסידים, בה צרכיו של כל ״צד״ באים אחד על חשבון השני. בכך נוצרת דינמיקה המעודדת פילוג, הכפשות והתבצרות בעמדות, וככל שנושא יותר חשוב ורגיש - כך קיימת סביבו יותר תקיעות. לפוליטיקאים אין באמת מנדט לדיאלוג, הם מדקלמים עמדות סטטיות שנבנו בקפידה למען בחירתם מחדש. כתוצאה מכך, דיון בכנסת אינו שיתוף פעולה שמחפש הסכמות יצירתיות המתחשבות בצרכים של כל צד, אלא מופע היאבקות בו כל צד מדגים דאגה לאינטרסים שלו. 


צחי הנגבי. יותר מ-60% מהציבור מביעים אמון מועט או מועט מאוד בכנסת. צילום: מארק ישראל סלם


התוצאה: הפוליטיקאים משרתים עמדות קצרות-טווח ונאלצים לעתים לפעול נגד מצפונם, לפי משמעת קואליציונית או השפעה מלוביסטים. מחקר עדכני שנערך באוניברסיטת פרינסטון הראה שבארה"ב למעשה אין לרצון הציבור שום השפעה על קביעת מדיניות ציבורית, ואילו ההשפעה של תאגידים ואליטות עשירות היא המשמעותית ביותר. אין פלא אם כך שיותר מ-60% מהציבור מביעים אמון מועט או מועט מאוד בכנסת ובמפלגות. בקרוב נאלץ לענות על השאלה מהו הגבול שממנו ואילך האמון בממשל כל-כך נמוך שהוא מאיים על לגיטימיות המשטר הדמוקרטי.


למרות כל האתגרים שהוצגו עד הנה, אנו מקבלים את הניתוק והפילוג במערכת כמובנים מאליהם. לימדו אותנו שזה "הרע במיעוטו". אנו מניחים שמערכת דמוקרטית לא יכולה להתחשב בכלל הצרכים ולייצר שיתוף פעולה שנותן להם מענה אפקטיבי ארוך טווח. אך האמנם? אחד הפתרונות המבטיחים ביותר כיום הוא שימוש במועצות אזרחים לקבלת החלטות.


מועצת אזרחים היא קבוצה של עשרות עד מאות אזרחים שמוגרלים באקראי כך שהם מהווים יחדיו מדגם מייצג של כלל האוכלוסיה, כפי שאנו בוחרים משתתפים בסקר או בחבר מושבעים. כלומר, מועצת אזרחים תכיל כמחצית גברים וכמחצית נשים ופילוג גילאים התואם את כלל האוכלוסיה הבוגרת. אותו מיקרוקוסמוס של הציבור מונחה בתהליכי קבלת החלטות פורצי דרך כדי לגבש את תבונתו הקולקטיבית של הציבור בנושא מסוים. לאחר שהמועצה מוסרת את מסקנותיה לממשל ולציבור בנוגע לנושא שהיא התגבשה סביבו, תפקידה הסתיים והיא מתפזרת.


הטענה שאזרחים מהשורה יכולים לקבל החלטות נבונות יותר מאלו המתקבלות כרגע, מאתגרת אמונת יסוד של רובנו שהציבור ״מטומטם״ או ״שהאדם ברחוב״ אינו מסוגל להתעלות מעל לטובתו האישית ולקבל החלטות אחראיות ומכלילות. אני מערער את הפרדיגמה הזו. המציאות מראה לנו עובדות אחרות. מה שמתגלה שוב ושוב זה שכאשר ניתנת אחריות זו לאזרחים, הם לוקחים את תפקידם ברצינות רבה, לומדים את הנושא לעומק ונפתחים לפרספקטיבות השונות משלהם. בעזרת התהליכים המתאימים, הם יוצרים שיתוף פעולה יצירתי שמחפש מענה לכמה שיותר צרכים.


פרויקט מועצה אזרחית שיזם המשרד להגנת הסביבה בגרמניה


למעשה, מועצות אזרחים יושמו בהצלחה במאות מקומות ברחבי העולם. אסיפת אזרחים (סוג מסוים של מועצת אזרחים) הביאה ב-2016 לשינויים היסטוריים בחוקה של אירלנד. ב-2019 נשיא צרפת כינס אסיפה של 110 אזרחים אקראיים שתקבע את המדיניות הסביבתית של ממשלתו. האסיפה הגישה המלצות אמיצות רבות, כולל עיגון של שמירת הטבע בחוקה. מדינת המחוז פורארלברג באוסטריה עיגנה ב-2013 בתוך החוקה שלה את הזכות של עצומת תושבים בעלת אלף חתימות לכנס מועצת אזרחים בכל עת ובכל נושא שיבחרו. עד היום מאות מועצות כאלו התרחשו באוסטריה ובגרמניה והתמודדו בהצלחה עם נושאים מורכבים כמו קיימות סביבתית, פיתוח עירוני, דמוקרטיה שכונתית ואפילו סכסוך מקומי סביב הנצחתו של מחנה ריכוז. כל ההחלטות התקבלו באופן שקוף ושיתופי, ולשביעות רצונם של כל בעלי העניין.


מדוע זה עובד? 


מועצת אזרחים מייצגת נאמנה את הצרכים של כלל ציבור. היא מתנהלת ללא השפעה של לוביסטים, חוקי חסינות, טובות שיש להחזיר או ניסיונות "לשמור על הכיסא". כאשר יש צורך, האזרחים מראיינים מומחים ממש כפי שעושים זאת חברי הכנסת. אך בניגוד למתרחש בכנסת, התהליך כולו, כולל בחירת המומחים, המידע המוצג, מסקנות המועצה ונימוקיה מפורסמים בשקיפות מלאה לכל הציבור. התהליך כולו מושגח על ידי פאנל המורכב מבעלי עניין מגוונים שמוודאים את הוגנות התהליך ומחקרים מתבצעים כדי לוודא את סיפוק המשתתפים מהתנהלות ומתוצאות המועצה. בניגוד לדיון בין פוליטיקאים או למשאל עם, מועצת אזרחים מאפשרת דיאלוג פורה שממוסס את היריבות ומייצר תבונה קולקטיבית. זוהי דמוקרטיה חדשה, שלא מביאה לנו עוד מאותו הדבר - זוהי דמוקרטיה נבונה. 


דמוקרטיה נבונה היא התשתית לשינוי אפקטיבי בכל הנושאים. הדוגמאות מראות לנו שמועצות אזרחים מתאימות לשימוש בכל רמה פוליטית: מהמדינית ועד השכונתית. הן מסוגלות לספק חוות דעת על ידי סקירה של חוקים המוגשים בכנסת או העברת ביקורת על פעילות הממשלה, או להחליט החלטות פרקטיות כמו ניסוח חוקים, קביעת סדרי עדיפויות ציבוריים, ואף חלוקת תקציבים. בנוסף, הן יוצרות חזון משותף ופרספקטיבה מאוחדת גם בנושאים של מחלוקת עמוקה. 


מדוע שמשרדי ממשלה, כגון מערכת החינוך או המשפט, יונהגו על ידי חזון של שר או שרה יחידים? ניתן וראוי להוביל את המשרדים על ידי רצף של מועצות אזרחים המתכנסות כמו דירקטוריון כל רבעון או בעת הצורך. כל מועצת אזרחים תבנה על קודמתה ותכוונן את החזון והמדיניות של המשרד, בזמן שהביצוע והניהול הפרקטי ינוחו, כמו היום, בידי אנשי מקצוע. בצורה זו ימומשו פתרונות של היגיון בריא כמו גם תוכניות רדיקליות שאין להן סיכוי לעבור במערכת הנוכחית. 


דמוקרטיה נבונה נותנת תקווה לשינוי השיח הציבורי והתודעה המפלגת. התקשורת כיום מחזקת את השיח המפלג הקיים בפוליטיקה. אך אני מאמין שככל שיותר סוגיות ייפתרו ללא פוליטיקאים מפורסמים, צדדים יריבים או מנצחים ומפסידים, כך הסיקור התקשורתי יתמקד בשינוי המאחד שעוברים המשתתפים במועצת אזרחים. כך למשל, ערוצי החדשות יכולים להגדיר "יום דמוקרטיה לטובת הכלל" בו ישדרו מועצת אזרחים בנושא שנוי במחלוקת ואת תוצאותיה. כל צופה יוכל להזדהות עם דמות כלשהי מהמועצה, ולעבור יחד איתה את המסע מיריבות אל עבר הסכמה משותפת. לאחר מכן, קבוצות דיאלוג ברחבי הארץ יתכנסו לדון בתוצאות, בשיתוף פעולה של עיריות, עמותות, בתי-ספר, אוניברסיטאות וקהילות. בצורה זו, השיח הציבורי יכול להשתנות מאחד שמבוסס על יריבות ופשטנות, לכזה שמבוסס על הכרה בצרכים, במורכבות הסוגיה ובכך שניתן לייצר אפשרויות שעובדות לכולם.


דמוקרטיה נבונה אינה מושלמת אך היא גם לא מפחדת מביקורת. כל ביקורת תשולב פנימה על ידי המערכת כצורך נוסף שיש להתחשב בו. אם אוכלוסיות עניות אינן זוכות לייצוג מספק, תכונס מועצת אזרחים שתתחשב בכך. אם עולה פחד שמועצת אזרחים אינה מתאימה להחלטות בנושאי ביטחון, יכולה להיקבע התנסות הדרגתית. אם מידע נאסף על חסרונות של חוקים שנחקקו בעבר, הוא יישקל במועצת אזרחים חדשה שתעדכן את החוקים. כך נבנה דמוקרטיה שמשתפרת בהתמדה אל עבר הטוב המשותף. דמוקרטיה שהאמון יכול לשוב אליה. 


לבלוג של מחבר בהרעיון חן צבי


לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".


חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד.

רדיקל הוא פרויקט מבית הברית הישראלית