מדינה חופשית מטיסות: המקום ה-4 בתחרות הרעיונות

מאת: אלי אושרוב


התנועה הסביבתית מטיפה נגד טיסות, אבל מנקודת מבט ישראלית זו עמדה שאינה מחוברת למציאות. התשוקה שלנו לחו"ל היא תולדה של בידוד וצפיפות. הפתרון של אלי אושרוב נמצא במרחב הערבי


עד שנות התשעים ישראל נתפשה עדיין, גם אם באופן מעורפל, בתור חלק מסביבתה הטבעית, קרי הערבית. גם אם לא "עכשיו" אז בעתיד. זה היה גם חלק מההגיון שעמד בבסיסו של הסכם אוסלו, חשיבה אזורית שכזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרויקט העתידני "תעלת הימים" עם ירדן, או בדימוי החביב "לנגב חומוס בדמשק", שכפי הנראה עלה לגדולה סביב באותו עשור.



התעופה האזרחית היא גזלנית קיצונית של אנרגיה. צילום: מוטי מילרוד


קל היום לשכוח, אבל תהליך השלום עם הפלסטינים היה תמיד חלק מחשיבה על מסגרת אזורית. נלוו לו למשל דיבידנדים בדמות שלום עם כלל שכנותינו ולהפך, השלום שכן התממש עם מצרים וירדן. הוא גם שימש כשוט נגד הפלסטינים לבל יאחרו את הרכבת. לא זוכרים, אבל היה בישראל גם מיעוט קטן שעבורו ימי אוסלו היו פתח לתקוה לחזור ולבקר במולדת - בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים. פעיל שמאל ותיק סיפר לי שבתקופת אוסלו ניגש אליו שכן עיראקי בשכונת נחלאות בירושלים ושאל אותו בעיניים בורקות: האם יש סיכוי שעכשיו, כשיהיה שלום, אוכל לבקר בבגדאד?


ייתכן שמי שהרגו את אוסלו לא היו רק הצדדים החותמים, אלא טיסות הצ'רטר שהחלו באותם שנים והפכו את חוצלארץ ממוצר שהוא צלעות כבש לעשירים בלבד, למנת פלאפל שווה לכל נפש. הצ'רטר לטורקיה וליוון היו כאן לפני הלואו-קוסט לפוזנאן ובוקרשט. וככל שהישראלים טסו יותר, המרחב הקרוב והמיידי הפך לחסר ערך כמעט, לבלתי קיים. ברור שזו ספקולציה בלבד אבל אולי הסדר הפוך מכפי שאנו רגילים לחשוב: האזור לא נעלם מעיני הישראלים מפני ש"תהליך השלום" קרס, אלא להפך: ככל שאירופה הפכה ליותר קרובה ונגישה, כך העולם הערבי שמסביב הפך למיותר.


נדרש עיקוף קל לצורך הסבר החשיבות והבעייתיות של מוסד "הטיסה לחו"ל" בכלל ובמדינה כמו ישראל בפרט: אחת הבעיות שהתנועה הסביבתית לא מצליחה להתמודד איתן כראוי, גם ברמה האידאולוגית וגם ברמה המעשית, היא תעשיית התעופה האזרחית. יחסית לטיסות, רוב הבעיות הסביבתיות הן קלות לפתרון: בקרוב יהיו לנו תחליפי בשר ראויים; צרכנות מוגזמת של בגדים זולים תיפסק, שטויות ומוצרי פלסטיק חד-פעמיים גם הן בעיות שאפשר לפתור; תחבורה ציבורית יכולה להחליף את הרכב הפרטי והמכונית הפרטית אולי תוכל לפעול באמצעות חשמל "נקי".



נמל התעופה בן גוריון. ככל שאירופה התקרבה, העולם הערבי הפך למיותר. צילום: אייל טואג


הבעיה עם הטיסות היא שהן גזלניות קיצוניות של אנרגיה, וברמה התרבותית הן גם מסמלות משהו הרבה יותר נחשק מעוד בגד חדש: תזוזה חזקה, מיידית, מהירה, אקסטרווגנטית ממקום למקום. עד לפני כמה חודשים, התנועה הזו גם היתה יותר ויותר זולה. בישראל, מי שלא התמזל מזלו לטוס הרבה לחו"ל במסגרת עבודתו, הרי שהוא חייב לצאת עם עצמו או עם משפחתו לפחות לכמה ימים בשנה מ"המקום הזה". ומהו המקום הזה, אם לא מקום צפוף וחנוק כמו ישראל, שהיחס אליו עובד לפי ההגיון הצבאי לפיו "הפרס הכי גדול הוא לצאת ממנו לאפטר והעונש הכי גדול הוא להישאר שבת". לתנועה הסביבתית קל יחסית להטיף להימנעות מצרכנות מוגזמת או מאכילת מאכלים מסוימים, אבל מה עם התשוקה לא להיות במקומך? בכל פעיל סביבתי מסתתר חזיר טיסות קטן שרק מחכה לטרוף מכל הבא ליד.


כאן אנחנו מגיעים למשהו שהוא בלתי אפשרי בישראל, ויש לו קשר למגפה ולהגבלת הטיסות החדשה שנגרמה ממנה. כידוע, התנועה הסביבתית באירופה כבר החלה להטיף נגד טיסות, אבל מנקודת מבט ישראלית זו עמדה זחוחה ולא מחוברת למציאות. ברחבי איחוד האירופי ומעבר לו, אפשר פשוט לקחת את הרכב או את הרכבת ולשוטט בארץ אחרת. בישראל זה בלתי אפשרי בגלל יחסיה עם שכנותיה. אספקט נוסף של התופעה הוא שאי-אפשר באמת לנפוש היום בארץ בזמן הקצוב שמוקצה לכך בדרך כלל. גם אם נניח רגע לעניין המחיר עבור נופש בישראל, שהוא נגזרת של הצפיפות, הרי שכל יציאה ל"חיק הטבע", בחגים הלאומיים, בחופשות מבית הספר וכיוצא בזה, היא למעשה כניסה מחדש לסיר הלחץ המקומי. מכאן גם נובעת התשוקה הישראלית האדירה להימלט בטיסה מהדוחק המטורף. ועכשיו, כשטיסות עומדות להיות דבר מסובך ויקר, מה נשאר לעשות כדי לשאוף קצת רוח?


לכן, אני רוצה להציע כאן שוב את האופציה הפן-ערבית. למרבה הצער, דווקא בעצם ימי המגפה, אנחנו עומדים היום מול חורבנה של אחת האפשרויות הלאומיות היפות, המתקבלות על הדעת, "הטבעיות" שקמו לאנושות בעידן המודרני: כינונו של מרחב ערבי גדול ומאוחד, שיתחיל במאגרב ויסתיים בעיראק: ממרקש ועד בסרה. אני מכנה את הפרויקט הזה "טבעי" בשל השפה המשותפת לכל בני המרחב הזה. אמנם, יש הבדלים אתניים, דתיים ולשוניים רבים בין תושבי האזור, אבל באופן ראוי לציון, כולם יכולים להבין אלה את אלה תוך כדי שיחה פשוטה, כזו שלא תיתכן בין גרמני לצרפתי, או בין אנגלי לספרדי. לעומת זאת, האיחוד האירופי חי וקיים, ואילו את רעיון האיחוד הערבי מנאצים ומגדפים כאילו שהיה הפנטזיה הכי מנותקת מהמציאות. אלא שההפך הוא הנכון. האיחוד הערבי היה יכול להיות הרבה יותר קל ופשוט מזה האירופי.



מסוף טאבה. לא מתייחסים לאזהרות המסע. צילום: אוליבייה פיטוסי


רעיון הפן-ערביות, לפיו כל ארצות ערב צריכות להתאחד למסגרת פוליטית אחת, נולד בסביבות מלחמת העולם הראשונה. תור הזהב שלו היה משנות השלושים של המאה העשרים ועד שנות השבעים, כשאינטלקטואלים ופוליטיקאים ערבים ניסו לקדם אותו ובדרך כלל ניגפו בפני המציאות המחולקת של מדינות הלאום. על אף שהרעיון נראה טבעי, הוא לא עמד בכללי המשחק של הקולונאליזם. חשוב להדגיש, כדי להתחסן מפני נוסטלגיה מוגזמת, כי הרעיון הפן-ערבי לא היה רעיון "צמחוני". הוא לא היה בהכרח רעיון "ליברלי", אבל הוא היה אינקלוסיבי – כלומר עמדה ביסודו התפישה שכל אחד יכול להפוך לערבי אם יידע ערבית.


הפאן-ערביות היתה אוטוריטרית פעמים רבות. היא פעלה מול קבוצות מיעוט באמצעים של כפייה ואלימות, אבל באותה מידה היא גם היתה אינקלוסיבית, מכילה, נטולת גזענות והעמידה תנאים פשוטים יחסית כדי להתאזרח בשורותיה: לדעת ערבית. השאר היה נתון משא ומתן. יתר על כן, הפן-ערביות נוסחה פעמים רבות בצורה של הוספה וריבוי, כלומר איננו מבקשים שתשכח את שפת אמך, אלא שתוסיף עליה את שפת הרוב, הערבית.


והנה דווקא עכשיו, כשמגפה נועלת את גבולה המערבי של ישראל ומדגישה את "איותה" (מלשון אי) אל מול המרחב, רעיון איחודו של המרחב נראה כמו חלום רחוק ומדינות הלאום הנפרדות ניצחו את ניצחונן העצוב. אין מרחב, יש רק מדינות מסוגרות בענייניהן הפנימיים. ובכל זאת, אם אפשר למצוא שביב של תקווה, של אינטואיטיביות אזורית בריאה כחיסון נגד המצב הזה, הרי שהוא נמצא בדיפוזיה שמתרחשת של תיירים ישראלים לירדן ומצרים לאורך כל השנים האחרונות. מעין "חוק תיירים שלובים", הכולל ייצוא בלתי פוסק של תיירים ישראלים – בהתחלה פלסטינים אזרחי ישראל וכעת גם יהודים רבים - לחופי סיני ולעקבה. מאות אלפי ישראלים נסעו לשם בשנים האחרונות, מתעלמים מאזהרות המסע של הרשויות, שמתפקדות בתור שעון מקולקל על רקע התורים הארוכים במסוף טאבה.



חופי סיני. בהתחלה פלסטינים אזרחי ישראל ואז גם יהודים רבים. צילום: מוטי מילרוד


ההצעה שלי היא לבטל תיכף ומיד את כל הטיסות היוצאות מישראל ונכנסות אליה ולהפוך את המדינה לאזור חופשי מתעופה. מי שחייב לטוס יעשה זאת דרך ירדן, או שייקח סירה. במקום טיסה, יש לתת לאזרחי ישראל לפעפע עוד ועוד אל עמאן, ואל סיני, ואל מה שאחרי-אחרי סיני, ואז אל לבנון ואל סוריה. ברכב פרטי, ברכבות, באופניים וברגל, וכך להצליח לאזן בין תשוקת התזוזה של האדם המודרני ורצונו לצאת מעורו, למצוא מפלט מהיום-יום, אבל עם פחות פגיעה בכדור הארץ. אני מציע שהעידן החדש של איסור טיסות יהפוך לגשר אל המרחב: לבקר משפחה בעמאן, ללכת להצגה בבירות, לקנות ולמכור בדמשק, להשתזף בסיני. אם נתניהו ותומכיו טוענים שציר ההתנגדות לישראל במזרח התיכון נשבר, יתכבדו ויעודדו נסיעות לארצות שמסביבנו.


בהקשר זה יש מקום להעיר: יש רבים שטוענים שההתחברות למרחב תפתור מאליה את בעיית פלסטין. חשוב לציין שזה בלתי אפשרי וההפך הוא הנכון: כדי להפוך לחלק מהמרחב צריך קודם כל לפתור את בעיית פלסטין. כלומר, לעשות דה-קולוניזציה למדינה שלנו, לפרק את המוסדות המיישבים, לחלק את הקרקעות, לתקן את נזקי הנישול ולדון ברצינות בשיבה, גם לחיפה וגם לבגדאד. אבל זה בדיוק מקומו של המרחב. כדי לעורר תקווה מול אתגרים כאלה גדולים – קשיים עצומים  – אני מציע לדמיין שהמרחב הגדול הוא חלק מהפתרון, לא חלק מהבעיה. כרגע, זו פנטזיה, אבל אולי דרך המחשבה על המרחב, נבין שהרבה מהחרדות המקומיות, הלחץ, היעדר המקום, ה"ווילה בג'ונגל", הם גם תולדה של ההסתגרות מפניו.


מרעיון למציאות?

משרד התיירות בראשות השר אסף זמיר מסר ל״הארץ״: ״בימים אלו מגבש המשרד מתווה להצלת הענף שנקלע לקשיים דרמטיים עקב משבר הקורונה. המתווה עוסק בראש ובראשונה בשיקום תעשיית התיירות בישראל, סיוע כלכלי לעובדיו וקידום פתרונות שיביאו להתאוששות הענף והמשק בכללותו. בין היתר, נבחנים גם שיתופי פעולה עתידיים בתחום התיירות עם מדינות שונות ברחבי העולם".


"שר התיירות רואה חשיבות רבה בשיתופי פעולה אזוריים בתחום התיירות לטובת קידום כלכלת ישראל, יחסי החוץ שלה והסכמים דיפלומטיים רלוונטיים. זאת, בכפוף למדיניות החוץ של ישראל ואזהרות המסע הרלוונטיות. השר נכון להיפגש עם יוזמי הפרויקט ולשמוע את רעיונותיהם בנושא״, לשון התגובה.


לתחרות הוגשו כ-700 הצעות ומתוכן בחר חבר השופטים עשר הצעות, כששלושת המקומות הראשונים זכו בפרס כספי מטעם ארגון "הברית הישראלית".


חבר השופטים בתחרות "רדיקל" בשיתוף "הארץ": איתמר ויצמן, יאיר אסולין, להב הלוי, לי ירון, ליהיא סקולר, עפרי אילני, נטע אחיטוב ועמית נויפלד. 

רדיקל הוא פרויקט מבית הברית הישראלית