100% אבטלה הם, כרגע, 100% סכנה

מאת: אורי פריימן


תאגידים מונופוליסטים לא יהססו לעצב את המדיניות לטובתם מול הכנסה בסיסית אוניברסלית. החשש הוא שלאחר שרובנו נהפוך למובטלים נהיה לנטל על "המערכת" ולא נוכל להשפיע על עיצובה.


תור של מובטלים בלאס וגאס, בחודש שעבר. רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית מתחיל להיות מציאותי. קרדיט: John Locher/אי־פי


לאחרונה, הצביע ד"ר עידו הרטוגזון בבלוג זה על רעיון רדיקלי: צמצום העבודה באופן משמעותי. לטענתו, אנשי שמאל השואפים ל-0% אבטלה מפספסים את המטרה האמיתית: 100% אבטלה. בעולם כזה "אנשים עובדים פחות, מייצרים פחות, עסוקים פחות בצריכה חסרת רסן, ופנויים יותר עבור היקרים להם ועבור התפתחות אישית". לשיטתו, רעיונות כמו הפסקת תכנון מוצרים בכוונה שיתקלקלו, מס על הפחמן והכנסה בסיסית אוניברסלית, יכולים לסייע בחלוקת פירות המשק בצורה הוגנת יותר וליצור עולם הומני יותר. המחסום העיקרי למטרות אלו הוא אופי הכלכלה שלנו.


על פני השטח, 100% אבטלה והכנסה בסיסית אוניברסלית נשמעים כמו רעיונות מצוינים, אך למעשה מדובר ברעיונות שלפחות כרגע עלולים להיות מסוכנים. חרב הפיפיות של המדיניות החברתית, בדומה לחרב הפיפיות של הטכנולוגיה, מסוגלת מצד אחד לשפר את חיי היחיד, החברה והמצב האנושי, אך מצד שני להשאיר בני אדם וגם לא בני אדם מאחור.


ישנם טיעונים רבים וחשובים נגד עולם ללא עבודה ואינספור מחלוקות לגבי מהי הכנסה בסיסית אוניברסלית. חלק מהטיעונים טריוויאלים אבל חשובים, כמו אלה הנוגעים למשמעות העבודה בחיינו ולחששות כיצד יצרו בני האדם משמעות בעולם שכבר מלא בשעבוד למסכים. אבל ישנן גם אזהרות, חמורות יותר, הנוגעות למונופולים מעמק הסיליקון ולחוסר היכולת של הציבור לשנות סדרי עולם. בעקבות הקורונה, הצעות של הכנסה בסיסית אוניברסלית, גם בדמות מענקים חד-פעמיים, כבר עלו, והרעיון מתחיל להיות מציאותי. החשש הוא שתחת התנאים הקיימים, התאגידים המונופוליסטים לא יהססו לעצב את המדיניות לטובתם. החשש הוא שלאחר שרובנו נהפוך למובטלים, כנראה שנהיה לנטל על המערכת הכלכלית ולא נוכל להשפיע על עיצובה.

מרכז הסחר המקוון של דואר ישראל. ציבור חסר תעסוקה וצורך משאבים עתיד להיות לנטל על "המערכת". צילום: דואר ישראל


דאגלס רושקוף, פרופסור לתיאוריה של מדיה וכלכלה דיגיטלית ב"סיטי יוניברסיטי" שבניו יורק, פעיל ותיק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה וחברה ומבקר מוכר של עולם המדיה הדיגיטלית, מזהיר שהכנסה בסיסית אוניברסלית היא לא פחות ממזימה של עמק הסיליקון. בעולם בו יש 100% אבטלה, לאדם מהשורה, זה שמאחורי הביג דאטה, לא יהיה די כסף לצרוך. זהו תסריט מאיים גם עבור תאגידים - הנשענים על צריכה, וככזה דורש פתרון.


בין אם בנקים מרכזיים ידפיסו כסף להמונים המובטלים או שמדינות יחליטו למסות תאגידים, הדרך להעביר את הכסף מהמדינה אל התאגידים היא באמצעות הכנסה בסיסית אוניברסלית. אם הצרכן לא יוכל לשלם על השירות, ואפילו אם המידע על הצרכן כבר הפך למוצר זול מכדי לסחור בו, אז הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית יכול להיות פתרון לא רע להעברת כספים מהמדינה אל התאגידים, בתיווכם של האזרחים. זהו כלי כלכלי להמשך מימון הטוב שהתאגידים מבקשים להפיץ בעולם. הכנסה בסיסית אוניברסלית, בגרסה כזו, היא לא מתנה להמונים אלא "דמי כיס" וכלי להמשך השעבוד של כולנו. למרות זאת, מדובר ברעיון חשוב, שאולי עוד נדרש לדון בו ואף ליישמו. אנחנו מחויבים לחשוף את האינטרסים והסכנות, ואסור לנו לשכוח שעלינו להיות מוכנים למאבקים ביציקת המשמעות הנכונה, לנו, במימוש הרעיון.


טיעון רדיקלי נוסף מגיע מתיאודור קצ'ינסקי, הטרוריסט הידוע בכינוי Unabomber. קצ'ינסקי שלח מכתבי נפץ אל אנשי מפתח בתעשייה החל מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת ועד לפרסום המניפסט שלו ב"וושינגטון פוסט" וב"ניו יורק טיימס" ב-1995. בכתבה רבת השפעה במגזין WIRED שהתפרסמה תחת הכותרת "מדוע העתיד לא צריך אותנו", טען המחבר שלמרות שקצ'ינסקי טרוריסט, טיעוניו תקפים. קצ'ינסקי הזהיר מפני עתיד בו תהליכי אוטומציה מובילים את הציבור, חסר התעסוקה וצורך המשאבים, להיות לנטל על "המערכת".


חלק מתסריטי האיימים של קצ'ינסקי כללו אפשרות שעתידו של הציבור יוכרע רק בחסדי האליטות. כלומר, אליטה הומאנית המבקשת לחסוך במשאבים תשאף להורדת הילודה באמצעים ביולוגיים, פסיכולוגיים ותעמולתיים. הם יתייחסו אל הציבור הרחב כחיות משק. במקרה הרע יותר, השאלה תהיה באיזה תסריט של מדע בדיוני יסיים הציבור הרחב את תפקידו באנושות. אנחנו אמנם עוד רחוקים ממימוש של תסריטי איימים שכאלה, אבל ההתפתחות הטכנולוגית הופכת את הדאגה מתסריטים כאלו למרוץ. כשהאוטומציה ברקע, למהפכה שתציל את הציבור הרחב מפני תלות באליטות יש דד-ליין: כשנגיע ל-100% אבטלה, כנראה שלא נוכל לפעול לחלוקה של המשאבים הציבוריים מחדש.


רעיונות רדיקלים הם הדבר הכי חכם שאנחנו יכולים לחשוב עליו במציאות החמוצה של היום. אבל לפעמים, רעיונות רדיקלים הם כמו משחקים באש, וצריך להיזהר. קצ'ינסקי מזהיר שהאוטומציה עלולה להוביל לניתוק האליטות מהציבור הרחב ובכך לייתר אותנו מהמערכת הכלכלית. הכנסה בסיסית אוניברסלית, בגרסה של עמק הסיליקון ורושקוף, יכולה לשמש ככלי נהדר להסטת הדיון הציבורי מרעיונות המיועדים לשבור את הסטטוס-קוו של הכלכלה הנוכחית.


בלאק פריידי בסלוניקי, יוון. "על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות להמיר עד כמה שניתן צריכה מיותרת". צילום: Ververidis Vasilis / Shutterstoc


בשורה התחתונה, ד"ר הרטוגזון מהרהר, ובכך מערער, על סטטוס-קוו של מקום הטכנולוגיות בחברה: האם יכול להיות שבהטמעה נכונה של טכנולוגיות נוכל לשנות את החברה יותר מכל טכנולוגיה חדשה שנמציא? זוהי הפנייה מבורכת של תשומת הלב למעשים שלנו, במקום להמצאות טכנולוגיות חדשות.


אין לנו מה לקוות שרעיון עתידי, ובטח לא טכנולוגיה, רדיקלים ככל שיהיו, הם אלה שיגאלו אותנו מתחלואות ההווה או העתיד. הרעיון הרדיקלי כבר פה. השינוי אותו אנחנו מחפשים הוא קודם כל שינוי תרבותי, בו עלינו להיגמל בחכמה ובמהירות ממאפייניה המזיקים של הכלכלה. עלינו לפעול ללא שיהוי: על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת האחריות להמיר עד כמה שניתן צריכה מיותרת, אנרגיות מזהמות, וחקלאות תעשייתית, בצריכה שפויה, אנרגיות ירוקות ומזון אקולוגי ומקומי. קואופרטיבים, מטבעות חלופיים, עסקים בבעלות עובדיהם ואפילו גינות ירק הן דוגמאות נהדרות לחלופות רדיקליות לכלכלה הנוכחית, שיישומיהן אינו תלוי בהחלטה מדינית, אלא בנו.


רבים שואפים לצמצום העבודה, ואכן זה רעיון מבורך. אבל, ואבל גדול, מוטב לנו לשאוף להגשמתו המלאה רק אחרי שנבטיח מצב אנושי טוב יותר. עד אז, זו פשוט סכנה.


אורי פריימן הוא דוקטורנט בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן

רדיקל הוא פרויקט מבית הברית הישראלית