כדי "לעשות דיאטה" לאנושות צריך להתחיל לחשב אושר אחרת

מדדי התוצר והצריכה הקיימים מצמצמים את "אושר העמים" ל"עושר העמים". הם אינם לוקחים בחשבון מצוקות וערכים, מטים את המדיניות, וממתיקים את בעיותינו באמצעות ציפייה למחר טוב.


מאת:  ד״ר עופר סטי


ריחוק חברתי בימי הקורונה. דולורס פארק בסאן פרנסיסקו. קרדיט: AFP


בסיפור התנ"כי המפורסם מפרש יוסף את חלומות פרעה כנבואה שלפיה תקופת השפע הנוכחית (שבע פרות שמנות) תתחלף בשבע שנים בתקופה של משאבים מוגבלים (שבע פרות רזות). הנבואה לא ניתנה לי, אולם הסתכלות היסטורית וניתוח המצב הקיים מספיקים כדי להבין שאנחנו עלולים להימצא בקרוב במצב דומה ובתנאים הרבה פחות טובים. זאת, הואיל ובאופן פרדוקסלי, דווקא הרצון להגדיל את השפע והחוסן הכלכלי הוא זה שמעכב את ההיערכות הלאומית ומחליש את חוסנה של הכלכלה. 



קניון כמעט נטוש במינסק, בירת בלארוס. קושי מתמיד בהשבעת הרצון לצריכה גבוהה יותר. צילום: VASILY FEDOSENKO/רויטרס


האנושית הופנה מירב העודף הכלכלי לטובת הגדלת האוכלוסייה ואילו העלייה בתוצר לנפש היתה עניין שולי והתרחשה באופן איטי ביותר. ההתפתחויות הטכנולוגיות של המהפכה התעשייתית סימנו את השינוי וכיום מדינות מתחרות ביניהן על איכות החיים ברמה של תוצר לנפש. מדידת התוצר, כפי שהתפתחה במאה העשרים, הפכה אותו בהדרגה לאמת מידה ערכית בקביעת המדיניות. וכך, אט-אט נשחקו תובנות הקשורות לרווחת האדם, לשוויון, ערבות הדדית, קהילתיות וערך העבודה כמימוש עצמי.


והנה דווקא בתקופה שבה "אושר העמים" מצטמצם לכדי "עושר העמים", הגיע נגיף הקורונה וחשף את העובדה שתוצר לבדו אינו מלמד על הצלחה ואינו משקף היערכות למשברים. לכן, מגפת הקורונה היא הזדמנות לאמץ מדד כלכלי שקובע את הצלחתנו לפי מדד אנושי ולא צרכני. דוגמה למדד כזה הוא מדד הפיתוח האנושי (HDI) שפותח על בסיס תורתו של זוכה פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן. זהו מדד שלוקח בחשבון, בנוסף לתוצר, גם את תוחלת החיים ואת רמת ההשכלה. דוגמה נוספת, הדורשת התקדמות תפישתית נוספת, הוא מדד האושר הגולמי הלאומי של ממלכת בהוטן.


אימוץ של מדדים מסוג זה הוא צעד סמלי, אך הוא דורש השהייה של הנרטיב הצרכני-יצרני שמכתיב את המדיניות הכלכלית-חברתית הנוכחית. מעבר לכך, צמיחת התוצר אינה רק נוחה למדידה ולהשוואה, אלא גם מהווה כלי פוליטי. קשיי היום-יום וחוסר המענה למצוקות השונות מומתקים באמצעות ציפייה למחר טוב יותר שבו נוכל לטוס ליעדים חדשים, לנסוע ברכב יותר מרווח וליהנות מסמארטפון עם תצוגה משופרת. אמנם לא כולם נהנים מהצמיחה ובוודאי שלא כולם נהנים ממנה במידה שווה, אבל מספיק אנשים נהנים ממנה ומאמינים בה כדי לתמוך במדיניות. ובינתיים, ההתמכרות לצריכה לא רק פוגעת בהיערכות למשברים אלא מייצרת אותם. משבר האקלים שעומד לפתחנו הוא תולדה של התמכרות לצריכה שצועדת לעבר מנת יתר מסוכנת. התוצר לא רק מתעלם ממצב האקלים - שלום כדור הארץ עומד בסתירה לצמיחתו.


ערימת אשפה סמוך לנמל התעופה הית'רו בלונדון. התמכרות לצריכה שצועדת לעבר מנת יתר. צילום: AFP


משבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לבחינת סדר העדיפויות הזה. בנק ישראל צופה צמיחה שלילית של כ-5%  ב-2020. לפיכך, 2021 תהיה דומה, ברמת ממוצע המשאבים של התושבים והממשלה, ל-2017. כעת, היזכרו נא ב-2017. כמובן שזאת היתה שנה סבירה לחלוטין מבחינת משאבים וצריכה ונראתה כשנה של שגשוג ושפע. מכאן, ברור שאין בעיה אובייקטיבית של משאבים בישראל, אלא קושי להשביע את הרצון המתמיד לצריכה גבוהה יותר. בשם הגדלת הצריכה, המדינה פועלת לאפשר פעילות כלכלית רבה ככל שניתן ובוחרת בתוצר על פני רווחה. באותו הזמן, האנשים מוצפים בפרסומות ובמסרים אחרים כדי לקיים את אתוס הצריכה ולשמר את זהות האדם כיצרן וכצרכן. הישראלים עובדים קשה, נשארים עד מאוחר בעבודה, נוסעים כשהם מתוחים בכבישים ומגבירים את כוחה (המפוקפק) של הקנייה. השינוי שנדרש כאן הוא שינוי תפישתי עמוק שדורש הרבה מעבר לחשבונאות המקובלת.


שינוי התפישה הנוכחית יכול וצריך להתבטא בעשרות החלטות שמדינת ישראל צריכה לקבל. ניקח לדוגמה את הדיון על מתן דמי אבטלה לעניים במקביל לקצבאות. מצד אחד, מדובר בתשלומים שלא רק מאפשרים חיים ברווחה אלא מאפשרים לאנשים לעבוד ולהתפתח באופן מקצועי, דבר שיוכל להחזיר את ההשקעה בטווח הארוך. מצד שני, השיח הכלכלי הנוכחי מדגיש תמריצי עבודה בטווח הקצר. זהו שיח מצומצם מדי, שכן הוא אינו לוקח בחשבון גורמים נוספים, כגון: כבוד האדם, חמלה ואפילו את הרצון של אנשים לעבוד.


השיח הנוכחי גם דומיננטי מדי שכן חישובי התוצר ברורים, לא מצריכים את מגוון השיקולים ומשתלבים עם המגמה העולמית של מרוץ הצמיחה. בתחום הבריאות נראה שההחלטה על מספר מיטות בבתי חולים אינו מבוסס על רווחת התושבים אלא על מקסום התוצר תוך מינימום השקעה. באותה הרוח, אין גם סיבה להיות מופתעים אם פרוייקטים לתשתיות ותחבורה יקוצצו לאור הירידה בהכנסות המדינה. כששוקלים החלטות חשובות אלה, נראה לעתים שהמדינה פועלת כמו ארגון עסקי שצריך לספק שורת רווח לבעלי העניין שלה. אבל מכיוון שבעלי העניין היחידים שרלוונטיים במדינה הם כלל תושביה, נוצר כאן למעשה שיבוש של סדרי העדיפויות. הוא מחריף והולך כשלוקחים בחשבון את ההיררכיה של בעלי העניין, על פי העושר, המעמד התעסוקתי, המגדר, הגיל והדת.


שוק בג'נגג'ואו, בירת מחוז הנאן שבסין. הצמיחה הכלכלית לא מבטיחה אושר. צילום: AP


השינוי התפישתי ביחס לצריכה של המדינה צריך להיות מלווה גם בשינוי אצל כל אחד מאיתנו. אם צמיחה היתה כה חשובה - אז היינו בהדרגה יותר ויותר מאושרים ובו-זמנית אומללים ביחס לאנשים שיחיו כאן עוד מספר שנים. ואמנם, מחקרים, כמו גם האינטואיציה של רבים מאתנו, מגלים שצמיחה כלכלית לא מבטיחה אושר. מצד שני, רווחה בהחלט משפרת את מצבם של אנשים חסרי כל שמקבלים סיוע משמעותי ודחיפה להיות חלק משמעותי יותר מהחברה.


משבר הקורונה מהווה תמרור אזהרה וקריאה לשינוי. ההתנהלות הנוכחית מבוססת יותר מדי על חשבונאות והתחשבנות לאומית באמצעות מדידה כלכלית מדויקת, אך חלקית ביותר. התייחסות כוללת יותר תביא לצמיחה ברווחה, בשוויון, בתלכיד החברתי, בתשתיות מתקדמות ובמתן חינוך ברמה גבוהה. בסופו של דבר כל אלה יביאו ממילא גם את הצמיחה, אבל מתוך סדר עדיפויות טוב יותר ואיכות חיים שאינה מבוססת צריכה.


ד"ר עופר סטי הוא מרצה בכיר למאקרו כלכלה ומדיניות ציבורית בבית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל אביב

רדיקל הוא פרויקט מבית הברית הישראלית